Note: This text was translated from the Russian original by AI.

תקשיבו: כל זה קרה, פחות או יותר. התנ”ך הוא ספר מאוד בררני. הוא מספר לנו שדור שלם היה אמור לנפוח את נשמתו בחולות, אבל הוא משמיט את הפרטים על מה האנשים האלה עשו בשעות העבודה הרגילות שלהם. והם לא סתם שכבו וחיכו למוות.

הם היו העילית. הגיוס הראשון. אותם אנשים שראו את עשר המכות בפורמט 4D וחצו את הים מבלי להרטיב את הסנדלים. היה להם ‘דם כחול’¹ ועמודי ענן במקום מזגן. ופתאום משה יוצא מהערפל ואומר: ‘חבר’ה, יש לי שתי חדשות. הטובה—הילדים שלכם יראו נחלי חלב. הרעה—אתם כאן רק לניצבים. התפקיד ההיסטורי שלכם הוא דשן’.

ככה זה.

באותו יום בקפלן—הכיכר המרכזית של המחנה לפני המשכן—התאספו האנשים הטובים ביותר. קציני השבטים, לויים ממשפחות טובות, אלה שזכרו איך לערוך שולחן כראוי בגושן. הם לא התכוונו להפוך לאבק בשקט. היה להם ‘חוזה חברתי’. הם לא יצאו ממצרים רק כדי ש’יזרקו’ אותם בשביל כמה בני נוער כפויי טובה שאפילו לא יודעים איך נראה שוט עבדים אמיתי.

‘דמוקרטיה!’ צעק דתן. או אבירם. הם תמיד צעקו ביחד, כמו תוכי דו-ראשי. ‘אנחנו אלה שעשו את היציאה! אנחנו נושאי ערכי סיני! אין לכם זכות למנוע מאיתנו את העתיד!’

הם הכריזו על ‘מרי אזרחי’ נגד הצו האלוהי. הם חסמו את הירדן. זה היה מרשים: אלפי אנשים בבגדים לבנים ישבו על הגדה ואמרו שאם העתיד לא שייך להם, אז הוא לא שייך לאף אחד. ‘נפסיק את אספקת המן!’ הכריזו מנהיגי המחאה. ‘נשבית את המשכן! שמשה ידליק את המנורה בעצמו אם הוא כזה חכם!’

אלוהים, כידוע, מחזיק בחוש הומור ספציפי. במקום פשוט לשרוף אותם (מה שהיה מעשה של חסד), הוא הרשה להם למחות. זה הפך לקללה שלהם. הם הפכו לדור המחאה הנצחית.

מכיוון שנאסר עליהם להיכנס לעתיד, הם החליטו לחסום אותו. הזמן עבר. תקופות השתנו. אימפריות נעלמו. אבל אי שם בקפלי המציאות, דור המדבר המשיך בהפגנה שלו. כשיהושע בן נון ניסה לחצות את הירדן, הוא נתקל במשמרות מחאה עם שלטים: ‘אין כניסה ללא הסכמתנו!’ כשנבנו בתי המקדש, הם עמדו בקרבת מקום עם מגפונים, והוכיחו שהאדריכלות הנוכחית היא סטייה מהאידיאלים האמיתיים של מחנה האוהלים משנת 1446 לפנה”ס.

והנה אנחנו—ימינו אנו. תל אביב. רחוב קפלן.

אם תסתכלו היטב על הקהל באיילון היום, תראו אותם. הם נראים מאוד מודרניים—במכנסיים טקטיים ועם סמארטפונים—אבל בעיניהם בוער החול של סיני. אלה הם. אותם אנשים שמשה מחק מרשימות החיים. הם מוחים נגד כל ממשלה, כל רפורמה וכל עתיד מסיבה פשוטה אחת: הם לא נמצאים בו. הם תקועים ב’אתמול’ נצחי, והכוח היחיד שלהם הוא היכולת לעצור את התנועה בכביש המוביל ל’מחר’.

‘בושה!’ צועק איש זקן עם קעקוע ‘יציאת מצרים-82’. ‘אנחנו הדם הכחול! אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, ואתם בונים כאן מחלפים בלי הברכה שלנו!’

הם חוסמים את איילון בכל מוצ”ש כי זו הדרך היחידה להרגיש שהזמן עדיין מציית להם. הם דור המדבר, פליטים מקצועיים מהמציאות, שהאידיאולוגיה היחידה שלהם היא: ‘הבטיחו לנו, ורימו אותנו’.

אלוהים מביט מלמעלה, לוגם אמברוזיה, ואומר לגבריאל: ‘רואה? אמרתי לך שהם לא יתעייפו לעולם. זו ההפגנה הארוכה ביותר בתולדות היקום’. גבריאל נאנח: ‘אלוהים, אולי בכל זאת נכניס אותם לכנען? יש שם עכשיו הנחות מצוינות על נדל”ן’. ‘אי אפשר’, עונה אלוהים. ‘אם הם ייכנסו, הם יצטרכו להפסיק למחות. ובלי המחאה, הם פשוט מתפוררים לאבק. הם צריכים את איילון. הם צריכים את קפלן. זו הארץ המובטחת שלהם’.

ככה זה.

Notes

  1. דם כחול—מטאפורה לסטטוס האליטיסטי של דור שראה את הנסים מכלי ראשון.
  2. המחאה נמשכת כי בלעדיה הם פשוט מתפוררים לאבק.

🧠 המשך הדיון

האם הנושא דורש דיון? בחר בינה מלאכותית לעימות: